אז למה כל כך קשה לנו?

חמישי בערב, חושך וקר וגשום בחוץ, הסגר הידק את עצמו בשלישית ואני נוסעת בשקט גמור באוטו. במחסום של המשטרה אני מתבקשת להציג תעודה ונשאלת למטרת נסיעתי: "השלמת קניות לסוף שבוע", ולמקום מגורי: "הוד השרון", סופגת את מבטו החשדני של השוטר, נרתעת מכלב הזאב העצבני שנוגח בדלת המכונית, ומקבלת אישור להמשיך בנסיעה.

אני מתמרנת בין הדוקרנים, נזהרת לא להפיל את המשולש המנצנץ ונזרקת באחת לפלנטה אחרת. בדמיוני (האמנם?) אני דמות בסדרת נטפליקס מהז'אנר של 'היום שאחרי' שמתמודדת עם פלישת חייזרים-רובוטיים המשליטים חוקים לא אנושיים, מאלצים אותנו להתנהג למופת, לוותר על אמונותינו, לזנוח רצון חופשי ואת מי שחשבנו שאנחנו... או למרוד. 

ואני, גיבורת הסדרה, עשויה ללא חת, מצטרפת למורדים בכוחות האופל ויוצאת לעת לילה למשימה שייתכן ואין ממנה חזרה. אני הזויה? אולי, אבל אני חווה כרגע בדידות גדולה מהולה בתחושת שליחות, ומתקשה להתעלם מכל סממני הנרטיב – לילה אפל, רחובות עזובים, גשם זלעפות, שוטרים קשוחים עם צ'קלקות וכלבים ומחסומי דוקרנים – אז אני מדליקה את הרדיו, ונופלת על דיון רציני בין יודעי-דבר שאומרים שהחיסונים מכילים ננו-שבבים עם מיצוי ביולוגי-אוטואימוני שתכף ומיד ישתלט על התאים שלנו ויהפוך אותנו ל... משהו אחר. 

אני מחליטה שאני לא הזויה... סופית.
______________

הסופרמרקט קיבל את פני באהבה ופירגן לי חניה ממש בכניסה, האיש-המסכה-והאקדח ניגש אלי ודגם את טמפרטורת גופי. לרגע נדמה היה שאני עדיין בסרט האפוקליפטי שלי, אך להפתעתי... 

מוזיקה נעימה התנגנה ברמקולים מושקעים, טמפרטורה מדויקת הזמינה אותי לקלף מעיל רטוב, מדפים מלאים משמחי-לב האירו את עיניי בכל טוב, תנועה דלילה של עגלות זרמה בשקט מופתי ויין הרוזה שאני כל כך אוהבת המתין לי על החבית כהרגלו... הכול בסדר, העולם בסדר, אני בסדר... נרגעתי.

ואז, התייעצות אנושית קטנה, מוכרת ונדיבה עם זרים גמורים סביב "איזה גבינה אתה ממליץ לי לקנות", ליד המעדנייה, שיחה מחויכת עם הירקן שהושיט לי חסה אורגנית שאני מכורה לה, ואדיבות של אישה נחמדה שעמדה מאחורי והציעה לשמור לי תור לקופה, כל אלה החזירו לי באחת את ההרגשה שלא איבדנו את זה עדיין, אנחנו עוד כאן, בני-אנוש, בני-אדם!

הודיתי לנחמדה ששמרה לי על הארנק והעגלה בזמן שרצתי לשקול את התאנים ששכחתי לברקד במחלקה, ועם שובי לתור, כמו מאליה, התפתחה שיחת רעות על תחושות השעה. ככה פשוט, שיחת נשים קרובה מאחורי מסכה.

"אני מלאת הכרת תודה על נדיבותך", אמרתי לה, "זה לא מובן מאליו, ריגשת אותי. משהו בג'סטה הקטנה הזאת מילא את ליבי תקווה לימים אנושיים יותר, ואמונה בנו וביופי שטמון בלראות את האחר..." 

והיא בלי להתבלבל השיבה, "זה פשוט להיות טובים ונעימים אחד לשני, וכל עוד לא נאבד את זה שום דבר באמת לא השתנה." ככה היא אמרה לי ברוך, ספק שאלה, ספק קבעה... והבטן שלי התכווצה.

"את צודקת... ואת נדירה", קדתי קידה, הגשתי מרפק לפרידה, ויצאתי אל הקור והגשם והצ'קלקות... לבכות את נשמתי באוטו.

עשרה חודשים חלפו מתחילת המגפה, ומשהו בערב המיוחד והלא מוזמן הזה, פתח לי את ברז הדמעות. רוח קפואה חרצה את פני מבעד לחלונות הפתוחים, ואני התמלאתי מחשבות והרהורים... עלינו!

"זה פשוט להיות טובים ונעימים אחד לשני", מילותיה של הדהדו בי.
להיות טובים זה לזה, 
להיות נדיבים האחד לשני, 
לראות את האחר ולא רק את עצמנו. 
תכונות אנושיות מבורכות, יש שיגידו "נעלות", שנדמות כל כך פשוטות... 


אז... למה כל כך קשה לנו?
מאמרים אחרונים