בדידותו של עולמי השלם והסגור!
ארבעה ימים אני יושבת בחדר העבודה, צמודה לכיסא כמעט ללא תזוזה. ממוקדת בכתיבת קורס חדש, בקריאת מאמרים ומחקרים טריים שיצאו לאור לאחרונה, בפיתוח כלים וטכניקות עבודה. עם בוקר אני מזדחלת לחדרי הממתין, אוחזת בידי כוס קפה ראשונה, ועם לילה יוצאת מפתחו של החדר, מדדה אל המיטה. 20 שעות של עבודה אינטנסיבית ביממה. ימים ארוכים של הסתובבות, במעגל סגור של מחשבות.
מאחורי מסך המחשב ניצב חלון מתוחם במסגרת, מזמין את עיניי להשקיף אל החוץ המוגבל שמולי – ספסלי עץ בתכלת שמים, שלושה כסאות צבעוניים עשויים קשרי חבלים, כמה כריות, ציפור אחת כחולה מחרס בוהה כמוני ללא מילים, ועץ לימון גדול מעטר את התמונה בירוק של גשם ראשון שהספיק לרחוץ את הרחבה.
אני לא יוצאת ולא נכנסת, לא מדברת עם אף אדם. מכונסת, שבויה מרצון בתוך חדר עבודתי, שהפך בימים אלה להיות… כל עולמי.
בהפסקת הקפה שפרגנתי לעצמי, נשענתי לאחור על הכיסא המוכר והאהוב שקיבל כבר מזמן את צורת עכוזי, וללא כל הכנה עלתה בי תובנה, שכנראה היתה כאן תמיד, אבל כאילו רק עכשיו נוצרה, מתוך החוויה-ההוויה. מילים קיבלו בהירות מדויקת, שורות הפכו לרעיון סדור, צבעים עזים פרצו מתמונה דהויה ולא מובנת ומתוך כל אלה עלתה הידיעה על… בדידותו של עולמי השלם והסגור!
באחת הסתובבתי חזרה אל החלון, אצבעותיי איתרו את מיקומן המוכר על המקלדת, לקחתי נשימה עמוקה, והנחתי לשורות להיכתב מעצמן מבלי לדעת מה תהיה ההתחלה, לאן ייקחו אותי, ומה יקרה בסופן.
את הטקסט הזה, ממש כפי שעלה בי, אני מבקשת להגיש לך כאן, ממעמקי עולמי השלם והלבדי, אל עולמך השלם והלבדי… גם!
מסע בין עולמות שלמים…
העולם שלי הוא אחד יחיד ואין שני לו, וכך גם שלך ושלך.
כולנו יצירה חד-פעמית סגורה המתהווה בתוך עצמה, אין יוצא ואין בא.
את העולם שלי – אני לומדת להכיר, לומדת לאהוב… בתוך גבולותיו – אני חיה ונודדת, במעגלי אינסוף.
את מנגינת ליבי – רק נפשי שומעת… את רחשי מוחי – רק אני יודעת.
לתנועות רגשותיי – למדתי להיכנע… את כאבי גופי – למדתי, לקבל באהבה.
מפתח עולמי – אינני יכולה לצאת למסעות, רק להביט החוצה, להקשיב, להריח, לראות.
נשמע בודד? כן, אבל רק לפעמים,
כי בכל רגע נתון עולמי יכול להפוך ל'מרכז מבקרים', להכניס לתוכו באהבה, עולמות שלמים… אחרים.
כי כשאני מקשיבה, טהור ונקי, מפנה לרגעים את חלל עולמי, מעצמי, עולמו השלם של כל אחד אחר יכול לבוא ואותי ולבקר.
הוא נכנס ברשות למרחב שנפתח לכבודו, מתיישב נינוח ונוגע דרכי, בליבו, בנשמתו.
כשהעיניים שלי נקיות מביקורת ושיפוטיות – הוא יכול לחדול מהלקאה עצמית ותחרותיות.
כשמוחי נטול קיבעונות ומחשבות מטרידות – הוא יכול למצוא בתוכו, שאלות וגם תשובות.
כשגופי רפוי וליבי פתוח –הוא יכול להרגיש מוגן, לגעת ברוח ו… לנוח.
וכשהסיור בעולמי מסתיים, והוא יוצא לדרכו בחזרה, עולמו אינו כתמול שלשום, הוא אחר, מחוזק משוכלל משהיה.
ואני, שנשארת בתוך עצמי, מגלה להפתעתי שגם העולם הפנימי והסגור שלי גדל ונצבע והפך יפה יותר, בזכות ביקורו של עולם שלם… אחר.
זו מתנתה של הקשבה טהורה, היא מגדילה ומשכללת אנשים אמיצים שמארחים או מתארחים, שחוברים לתנועה המתרחשת בין עולמות זרים… שלמים !
תודה!
מאחורי מסך המחשב ניצב חלון מתוחם במסגרת, מזמין את עיניי להשקיף אל החוץ המוגבל שמולי – ספסלי עץ בתכלת שמים, שלושה כסאות צבעוניים עשויים קשרי חבלים, כמה כריות, ציפור אחת כחולה מחרס בוהה כמוני ללא מילים, ועץ לימון גדול מעטר את התמונה בירוק של גשם ראשון שהספיק לרחוץ את הרחבה.
אני לא יוצאת ולא נכנסת, לא מדברת עם אף אדם. מכונסת, שבויה מרצון בתוך חדר עבודתי, שהפך בימים אלה להיות… כל עולמי.
בהפסקת הקפה שפרגנתי לעצמי, נשענתי לאחור על הכיסא המוכר והאהוב שקיבל כבר מזמן את צורת עכוזי, וללא כל הכנה עלתה בי תובנה, שכנראה היתה כאן תמיד, אבל כאילו רק עכשיו נוצרה, מתוך החוויה-ההוויה. מילים קיבלו בהירות מדויקת, שורות הפכו לרעיון סדור, צבעים עזים פרצו מתמונה דהויה ולא מובנת ומתוך כל אלה עלתה הידיעה על… בדידותו של עולמי השלם והסגור!
באחת הסתובבתי חזרה אל החלון, אצבעותיי איתרו את מיקומן המוכר על המקלדת, לקחתי נשימה עמוקה, והנחתי לשורות להיכתב מעצמן מבלי לדעת מה תהיה ההתחלה, לאן ייקחו אותי, ומה יקרה בסופן.
את הטקסט הזה, ממש כפי שעלה בי, אני מבקשת להגיש לך כאן, ממעמקי עולמי השלם והלבדי, אל עולמך השלם והלבדי… גם!
מסע בין עולמות שלמים…
העולם שלי הוא אחד יחיד ואין שני לו, וכך גם שלך ושלך.
כולנו יצירה חד-פעמית סגורה המתהווה בתוך עצמה, אין יוצא ואין בא.
את העולם שלי – אני לומדת להכיר, לומדת לאהוב… בתוך גבולותיו – אני חיה ונודדת, במעגלי אינסוף.
את מנגינת ליבי – רק נפשי שומעת… את רחשי מוחי – רק אני יודעת.
לתנועות רגשותיי – למדתי להיכנע… את כאבי גופי – למדתי, לקבל באהבה.
מפתח עולמי – אינני יכולה לצאת למסעות, רק להביט החוצה, להקשיב, להריח, לראות.
נשמע בודד? כן, אבל רק לפעמים,
כי בכל רגע נתון עולמי יכול להפוך ל'מרכז מבקרים', להכניס לתוכו באהבה, עולמות שלמים… אחרים.
כי כשאני מקשיבה, טהור ונקי, מפנה לרגעים את חלל עולמי, מעצמי, עולמו השלם של כל אחד אחר יכול לבוא ואותי ולבקר.
הוא נכנס ברשות למרחב שנפתח לכבודו, מתיישב נינוח ונוגע דרכי, בליבו, בנשמתו.
כשהעיניים שלי נקיות מביקורת ושיפוטיות – הוא יכול לחדול מהלקאה עצמית ותחרותיות.
כשמוחי נטול קיבעונות ומחשבות מטרידות – הוא יכול למצוא בתוכו, שאלות וגם תשובות.
כשגופי רפוי וליבי פתוח –הוא יכול להרגיש מוגן, לגעת ברוח ו… לנוח.
וכשהסיור בעולמי מסתיים, והוא יוצא לדרכו בחזרה, עולמו אינו כתמול שלשום, הוא אחר, מחוזק משוכלל משהיה.
ואני, שנשארת בתוך עצמי, מגלה להפתעתי שגם העולם הפנימי והסגור שלי גדל ונצבע והפך יפה יותר, בזכות ביקורו של עולם שלם… אחר.
זו מתנתה של הקשבה טהורה, היא מגדילה ומשכללת אנשים אמיצים שמארחים או מתארחים, שחוברים לתנועה המתרחשת בין עולמות זרים… שלמים !
תודה!
בלוג
טלוויזיה
רדיו
לצפייה בקורסים
לספרייה
