בלוג הציפור

יש רגעים בחיים שבהם אני מרגישה את זה הכי חזק. רגעים מיוחדים בהם דמעה מבצבצת בזווית העין, התרגשות גואה בלב ותחושת ההודיה היומיומית גולשת על גדותיה ומקבלת ממדים עצומים.

אתמול היה לי כזה רגע.

שיחת לילה ארוכה עם גור-קטן שלי. על הקשר שלנו, על כישלונות והצלחות, על תסכולים ואהבות, על מה שעובד לנו היטב ומה שפחות… אתם יודעים, שיחה של אם-בן. אבל היה שם משהו חזק במיוחד, קרוב מאוד ונכנס עמוק ללב. הרגשתי מלאה, אהובה ומרוגשת. ברגעים כאלה אני נוטה להביט לשמים (הרגל מילדות) ולהודות על כל הטוב שיש בחיי, על האהבה שאיננה מובנת מאליה, על הבריאות, על כל מה שיש לי, על החיים.

הכרת התודה חקוקה במוחי מאז שאני זוכרת את עצמי – על הטוב וגם על הפחות, על הניסים וגם על הדברים המובנים מאליהם – סוג של התניה אוטומטית המופיעה בזכות תרגול יומיומי של המוח והתודעה.

המוח הפלסטי מרתק. אם אנחנו רוצים לנכס לחיינו הוויה קבועה, כל שעלינו לעשות הוא לתרגל אותה בעשייה, לפחות 100 ימים. ככה עובד המוח, הוא מייצר ערוצים חדשים כאשר אנחנו חוזרים על אותה פעולה שוב ושוב.

את התופעה המרתקת הזו שמחקרים מלומדים מתארים במילים גבוהות, אתם חווים בכל יום! היא מיושמת בביצוע פעולות יומיומיות ממוחזרות שהופכות להרגל, הרגל שהופך להווייה, הווייה שהופכת לטבע שני… לטוב ולרע.

במשך שנים אנחנו פורצים מבלי דעת ערוצים חדשים במוח – לעיתים אלה ערוצים שמשרתים אותנו היטב כמו למשל מכלול וסדר הפעולות שאנו מבצעים בנהיגה, ולפעמים אלה ערוצים שחוסמים אותנו, מקטינים אותנו, מייסרים אותנו, כמו למשל ההרגל לצפות בקטסטרופות שמספקים הטלוויזיה והעיתון מדי יום… כך אנו מעצבים במו ידינו את ההוויה שלנו ואת התודעה.

ואיך נוצר במוח ערוץ הכרת התודה? היכן ואיך מתגבשת הוויית "התברכתי" בחיי?

היהדות לא נזקקה כמוני למחקרי מוח עדכניים, וגילתה (כמו דתות אחרות אחריה) את הפטנט הזה מזמן. היא דואגת שנמחזר שוב ושוב פעולות – בטקסים יומיים קטנים, בתפילות, נטילת ידיים, ברכות… בריטואל החגים והצומות. פעולות שחוזרות על עצמן והופכות להיות – אנחנו!

עד לפני שנים לא רבות הייתי אישה דתיה. את ערוץ ה"התברכתי" חרצה היהדות במוחי דרך שני תרגולים שאחרי אינספור חזרות עליהם אינני יכולה, גם אם ארצה מאוד, לחוות את החיים ללא הכרת התודה.

• בכל בוקר נטילת ידיים וברכת "מודה אני שהחזרתי בי נשמתי" – להתחיל את היום בפעולה מדויקת של תפילה על הדבר הפשוט ביותר לכאורה – אני על הרגליים ונשמתי חזרה לגופי ליום נוסף של חיים ועשייה.
• בכל לילה לפני השינה בקריאת שמע על המיטה – "הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי…" – לסגור את היום בפעולה מדויקת של תפילה מכוונת לשחרור הכעסים, העלבונות והפגיעות שחוויתי. למעוניינים, הנה התפילה:

"הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי. בין בגופי, בין בממוני, בין בכבודי, בין בכל אשר לי, בין באונס, בין ברצון, בין בשוגג בין במזיד, בין בדיבור בין במעשה… ולא ייענש שום אדם מסיבתי!"

פתיחת היום ב"תודה" וסיום היום ב"מחילה וסליחה" מייצר ערוץ שמתאפיין בניקיון תודעתי ומאפשר לי להיות נוכחת, לא בעבר ולא בעתיד, אלא רק ביום הזה. אחרי תרגול רצוף במשך 17,337 ימים (תתאפקו עם החשבון בבקשה ) ערוץ 'הכרת התודה' שבמוחי התקבע לנצח ודרכו אני חיה וחווה את חיי.

ככה זה באמת עובד. למוח אין יכולת להתנגד לעשייה שחוזרת על עצמה, ולא נותר לו אלא "להיכנע" לבחירה העיקשת שלי לחיות בהכרת תודה המשרתת נאמנה את הווייתי.

אינני דוחפת אתכם להתפלל, גם לא לעשות כמוני, אך אם גם אתם רוצים לחיות בתחושת "התברכתי", כל שעליכם לעשות הוא לתרגל כתיבת תודה או אמירת תודה מפורשת ומכוונת (לא מחשבה – כתיבה או אמירה). בכל יום כתבו לעצמכם ביומן קטן משפט אחד של 'הכרת תודה', או אמרו אותו בקול ברור ומדויק, חפשו "תודה" אחת למישהו או משהו (יש כאלה המון), התרכזו בהרגשה שחשתם כשהייתם ברגע ההוא, סיימו את הטקס הקטן ולכו לישון. ככה במשך 100 ימים וזהו… מבלי שתרגישו, משהו יתחיל להשתנות והחיים שלכם – בלי לשנות בהם דבר – יהפכו "מבורכים".

אם אתם לא מאמינים לי ואין לכם חשק לקרוא מחקרים מלומדים על המוח, אני מזמינה אתכם לצפות בסרטון מתוק על אימא יהודייה – כאן.
אתם תגלו שזה ממש לא חשוב בני כמה אתם ואיך אתם תופסים את חייכם… זה פשוט עובד!

גם תודעת אושר היא ערוץ כזה. היא לא ניסיון עקר של לחשוב חיובי בכוח כדי להיות מאושר, אלא ערוץ במוח שנוצר בעבודת תרגול נכונה ב- 100 ימים בלבד!… 
אפשר לעשות את זה לבד, נעים יותר בשניים והכי קל בקבוצה.

שלכם,
המבורכת