בלוג הציפור

יוצאת להליכה משחררת גוף ורוח. טיפות גשם קרירות צולפות על פני החשופים, צינה של בוקר מסתננת לריאות, וכל הנעים הזה מלווה בפס קול של מנגינת ציפורים.

הם יושבים ללא תזוזה על גדר מוגבהת של בית ומביטים בי בדממה. מוזר, זו הפעם הרביעית השבוע שיוצא לי לפגוש אותם בנסיבות שונות, תמיד שלושה – אחד סותם בידיו את הפה, שני מכסה עיניים באדיקות ושלישי משתדל ככל יכולתו לאטום את אוזניו.

'שלושה קופים חכמים', יושבים על גדר ומביטים בי. כלומר, שניים ממש ואחד היה רוצה.

אני אוהבת אותם כבר שנים רבות. לפעמים עסוקה בהם יותר, לפעמים פחות. אבל ארבע פעמים בשבוע אחד? אז אני עוצרת תנועה, לוכדת את הרגע, בוהה (טכניקה נהדרת למתיחת התודעה) ושואלת בלב: מה באתם להגיד לי… הפעם?

הקופים החכמים הם המרה ויזואלית לפתגם מזרחי עתיק המטיף להתרחקות מהרוע: "אל תדברו רוע, אל תראו רוע, אל תשמעו רוע", ובהתאמה כך גם שמותיהם – מיזארו, קיקאזרו, איוואזרו. על פי המסורת הסינית קונפוציוס הוא זה שטבע את הסמל לבקשת תלמידיו ל"הדרכה אחרונה לחיים", לפני לכתו מן העולם. פרשנות מערבית נפוצה נוספת היא – סימן להתחמקות, להתעלמות מעוול, עצימת עיניים וחוסר צדק. בחזקת "לא ראיתי, לא שמעתי, לא אמרתי".

אני מתיישבת על המדרכה הלחה מתחת עץ שמשמש כמטרייה, אולי מהגובה הזה יעלה בי משהו, אבל בראש יש רק שממה וכשהחלל בראשי מהדהד, אני יודעת כי ההשראה שלי עסוקה במקום אחר ונבצר ממנה לפקוד אותי בקרוב.

בניסיון אחרון בטרם אכבה את מתג הבהייה, אני מנסה טכניקה מבורכת שפיתחתי עם השנים כמעמתת-תודעה לוכדת רגעי-חיים נדירים, ברשת של עצמה.

"מה מעסיק אותך לאחרונה, יותר מתמיד?" שאלתי מכונסת בדממה.

שלושת גורי-האדם שלי. אני עונה מיד, ללא כל צורך במחשבה.

"נחמד". אני מעודדת את עצמי. "אבל מה בהם מעסיק אותך לאחרונה?"

בבית שרגיל לתפקד כ'מעבדת חיים' 24/7 קל לי לגלות כנות אימהית אמיצה… "מה שמעסיק אותי בהם – דקה לפני ששלושתם חותכים סופית את חבל הטבור, שנייה לפני שהם מתחילים להתמודד עם העולם לגמרי לבדם, הוא – איזה מיומנויות אנושיות שמצויות בהם, צריך עדיין לדייק ולעדן, לצמצם או להרחיב, לסלק או לחזק, בקיצור … למנן היטב?"

הם כבר גדולים, אחד מחוץ לבית, אחד בדרך והשלישי מתגייס. שלושתם יפים מבחוץ ומבפנים, גבוהים ורהוטים, חכמים ומלאי אמביציה. אבל, גם בהם, ממש כמו בי ובכם, ישנן חריגות התנהגותיות הדורשות התייחסות, טיוב ודיוק, בדרך להיות עוד קצת יותר טובים, גם לעצמנו וגם לסביבה.

בהיתי בשלושת הקופים מבעד לזרזיפי הגשם ואפרוריות הבוקר, ולנגד עיני המשתאות החלו פניהם להשתנות… בכורי התמזג עם הקוף שידיו מכסות את פיו, הסנדוויץ' השתלב עם אוטם האוזניים והצעיר הליט את עיניו תחת שתי כפות ידיים… בול! כל אחד מהם קיבל במדויק את השיעור שלו.

כשחוש אחד (זה שנמצא ב Over Doing) ניטל, שני החושים האחרים מתחדדים:
לדבר פחות – זה להקשיב ולהתבונן יותר
לשמוע פחות – זה להתבונן ולדבר מדויק יותר
לראות פחות – זה לדבר ולהקשיב יותר

לקופי האבן על הגדר מולי לא היה מושג לאיזה מסע הם לקחו אותי בשעה האחרונה. ניתקתי את מתג ה'בהייה המודעת', נפרדתי מהם וחזרתי לצעידת הבוקר שלי בתחושה טובה אך לא שלמה… משהו חסר לי עדיין, התמונה של הקופים עדיין לא שלמה.

רק כשהגעתי הביתה, אחרי סשן מתיחות על השטיח ומדיטציה עם מוזיקת טבע אהובה, הצלחתי לאחוז במה שחמק ממני עד כה… הקופים החכמים אמנם מדגימים דיאלוג כלפי חוץ – כלומר כשחוש אחד נחלש היתר מתחדדים – אבל יש עוד ממד, מרגש לא פחות, והוא הדיאלוג פנימה.

רוצים להרגיש?… תרשו לגוף שלכם לחוות את מה שהראש כבר מבין.
שבו ברוגע ותהיו קוף, רק לרגע. הקדישו חמש דקות לכל חוש:

כסו את העיניים – והרגישו כיצד נפתחת בפניכם התבוננות פנימה
איטמו את האוזניים – והרגישו כיצד נפתחת בפניכם הקשבה פנימית
סתמו את הפה – והרגישו כיצד נפתח בכם שיח פנימי

מאז אותו בוקר סגרירי ומלא השראה, הקופים מלווים אותי כתזכורת מתמדת. אני בודקת את עצמי – מה מחושיי אינו מכויל מספיק? מה זועק לכיוונון? איפה אני בחסר? היכן בעודף? מה לחזק? איפה להרפות? מתי אני נקראת לטייב את הבפנים, ומתי אני מוזמנת לדייק כלפי החוץ?

והכל ב…. התבוננות. בדיבור. בהקשבה

תודה לפסל 'שלושת הקופים החכמים' על שיעור מרתק של חושים בתנועה.

ותודה לאיל ולרון, על תמונת שלושת הקופים שצולמה לפני 13 שנה באי יווני קסום, כאשר הלכנו לאיבוד בזמן מסע.