ממני, שמבינה רק אלפית מהחיים!


ישבתי מולו.

איש קשיש עם עיניים צלולות ועמוקות, זקן ארוך מרשים ושיער לבן. אני מדברת והוא מקשיב. אני משתפת והוא מחייך. אני בוכה והוא חומל. אני נסערת והוא… רגוע ונקי כמו שמים ביום גשום ושטוף שמש.

"למה?" שאלתי

"ככה" הוא ענה בלי למצמץ "ככה זו תשובה נהדרת" חייך בקריצה ילדותית מחממת לב ואני השתתקתי. מה עונים לאיש זקן וחכם שמדבר כמו ילד קטן?

ככה ישבנו בשקט והשאלה שלי תלויה באוויר ספק נוכחת ספק מתחבאת מעצמה מרוב מבוכה.

לגמנו מהקפה השחור שבישלתי, ליקטנו פירורים מעוגת המיץ המנחמת ונתנו לחלל להתמלא מעצמו.


"בכל רגע נתון…" הוא התחיל לדבר, תודה לאל, ואני נשמתי לרווחה.

"בכל רגע נתון מתקיפים את המוח שלך כ-20,000 פרטי מידע. אלפי בייטים בעלי ערך משמעותי להבנת הרגע בו את נוכחת. רק ליקוט נכון ומדויק של כולם מאפשר לך לראות את המציאות כפי שהיא. ואת? כמה מתוכם את מסוגלת לנהל, כמה מהם המוח שלך באמת מסוגל לקלוט ולעבד?" הוא שאל.

"לא הרבה" עניתי "אני יודעת שהידע שלנו חלקי מאוד ומבוסס בעיקר על פרשנויות אוטומטיות שיושבות לנו במארג הזיכרונות המודעים והלא מודעים דרכם אנחנו חווים את החיים… אבל כמה בדיוק? בחיי שאין לי מושג" התוודיתי על אי הידיעה ונהניתי מהזדמנות להעשיר את תודעתי.

"אלפית! עם כ- 20 פרטי אינפורמציה את יכולה לעבוד ולא יותר. זו יכולת הפיענוח של המוח שלך, שלי, של כולנו." אמר והרפה.

נדהמתי מהממצא שהניח לפתחי והתמלאתי הכרת תודה.

"צודקים הבודהיסטים המחזיקים ב'תודעת הלא יודע' Don't know mind. הרי לך עובדה פיזיולוגית המשקפת היטב את מוגבלות המין האנושי. כמה משחרר לדעת שאנחנו לא יודעים כמעט כלום." השבתי רגועה כמו שמזמן לא.


"נראה כי את מתמודדת עם השאלה הזאת זמן רב" שאל וקבע בו זמנית.

"לא עם השאלה הזאת אני מתמודדת, אלא עם סיסמאות עולם הניו-אייג' כמו 'המציאות בידיים שלנו', 'הכל עניין של בחירה', או 'מחשבה בוראת מציאות'. אם אנו פועלים על סמך אלפית מן המידע, איזה סיכוי יש לנו לייצר מציאות נכונה? כמו הסיכוי לכתוב פרוזה בהיקף של 20,000 מילים כשלרשותנו במקרה הטוב רק 20 זמינות. זה אבסורד" קבעתי.

"את כמעט צודקת, אבל גם זה אפשרי" הוא אתגר אותי.

"איך בדיוק?" שוב אני והשאלות שלי.

"מכירה הַאִיקוּ? אותה שירה רזה שמקורה במסורת היפנית העתיקה – שלוש שורות בנות 17 הברות בסך הכל?"

"בטח מכירה" עניתי "יש לי בבית ספר האיקו שאני עוד מנסה לפענח, אבל איך זה קשור?" שאלתי בחוסר סבלנות.

"משורר האיקו מסלק מן התודעה את עצמו עד שהוא מצליח לראות את מושאי שירתו בצלילות גמורה ומנסה לומר משהו מבלי להגיד דבר. הוא יוצר שיר-תמונה שלא נזקק כמעט למילים. רק כך הדברים משתקפים כמות שהם" הסביר ודקלם בהנאה שיר האיקו של באשו:

פַּעֲמוֹן הַמִּקְדָּשׁ נָדַם

אַךְ קוֹלוֹ מַמְשִׁיךְ לִבְקֹעַ

מִתּוֹךְ הַפְּרָחִים.

ראיתי את התמונה ונזכרתי בכותרת כתבה שקראתי ב'הארץ': "שירי האיקו הם כמו ציוצים בטוויטר, עם נשמה יתרה."

"יש שיגידו שזו התחכמות, שהאיקו הוא שטות גמורה – אלה אינם מסוגלים להתמודד עם הכלום שאומר הכל. הם זקוקים לשורות עמוסות מילים ותיאורים שינגישו להם את הידיעה. לעומתם, אלה שמנקים את עצמם מפרדיגמות השירה המערבית המפורטת ולא פוחדים מצמצום חסר קביעה נהנים משפע האפשרויות שקיימות דווקא באי הידיעה הברורה." הסביר לי יפה כל כך.

צליל של אסימון משתלשל. 


אנחנו זקוקים לדעת על מנת לפעול נכון – ולכן אנחנו מאמינים למה שהמוח שלנו מצליח לקלוט. אנו רואים באלפית הזו את חזות הכל, בונים סביבה תיאוריות, פועלים על פיה והופכים אותה לאמת האחת והיחידה! אם רק נפנים שהיא רק אלפית ולא נקדש אותה, נוכל מבלי להתאמץ לראות ולהבין יותר. הרבה יותר ועדיין רק פינה מהתמונה המלאה.



אם התפיסה הזו מדברת אל ליבכם, היא עשויה לשנות לעד את עמדתכם כלפי מגוון תחלואים אנושיים. למשל השיפוטיות שמסבילה אתכם או הפער הבלתי נתפס בין הסרט הבדיוני המוקרן בראשכם לבין המציאות שיש לה אג'נדה משלה, ובעיקר כלפי חוסר התוחלת בוויכוחים ובמחלוקות, מסקנה בלתי נמנעת הנובעת מההכרה שהסיכוי ששנינו רואים בכל רגע נתון את אותה האלפית הוא רק אחד למיליון! 



ההבנה שאנחנו לא ממש מבינים, מביאה עמה מזור לכל כך הרבה כאב, אי הבנות וטעויות שאנחנו ממחזרים בחיים.

ומה עושים עם ההבנה הזו? כלום! מספיק רק להבין. לכן זה כה מרגיע. 



כי בעוד אתם ממשיכים לפעול בחיי היומיום בשיקול דעת כפי שנראה לכם נכון ומתאים, מספיק שתזכרו שהתמונה המלאה לעולם לא בידכם, כדי שתתייחסו ברצינות פחות תהומית ל'אמיתות' שרק מגבילות אתכם. נצלו הבנה זו כדי לתרגל פתיחות. אל דאגה,  לא תהפכו לחדלי אישים – אני מבטיחה שזה לעולם לא יקרה, אחרי הכל אתם כל כך מאומנים לדעת, לפעול, לעשות, לתקן ולשלוט.

ואכן שם המשחק הוא מודעות למגבלה. אלפית מידע כבר יש לכם. רוצים להרחיב? בפעם הבאה במעמד של אי הסכמה – עם הילדים, עם בני הזוג, עם העובדים או הממונים שלכם, צננו לרגע את להט הרוח ובקשו מהשותפים לתאר בכתב ובמשפט אחד את הסיטואציה כפי שנתפסת בעיניהם. הפתעה מובטחת!

החיים קלים יותר כשאנו לא טועים לחשוב שאנחנו כל כך יודעים. 



ממני שמבינה רק אלפית מהחיים! 


* בהשראת חכמת בני הוואי וד"ר הו לן.