בלוג הציפור

והפעם מרחשי ליבי העמוקים ביותר

לא הגיג מלמד

לא הגיג מטיף

מדם ליבי אני כותבת

זהירה, חושפת ומסתכנת

אך מדויקת לעצמי יותר מאי פעם…

למה השנאה לעולם לא נגמרת?

למה לנצח נחייה ביד אחת על חרב כשבידינו השנייה השושנה נובלת?

למה אי אפשר פשוט לדבר, להקשיב, לאהוב, להיות מאושרים?

למה תמיד נלחמים על אדמה כשיש כל כך הרבה ממנה על פני כדור הארץ?

למה אנשי הדת זנחו את האמונה והפכו את ספרי הקודש לספרי מלחמה?

למה הילדים שלנו הופכים ללוחמים עוד לפני שהספיקו לטעום חיים?

למה מנהיגים איבדו את ההקשבה והמירו אותה ב"להיות צודקים"?
הגעתי לגיל מופלג – 46 אביבים כבר חגגתי מזמן.

כמו רבים מכם חוויתי כבר מלחמות, בכיתי את אבדן משפחות הנופלים, כאבתי את כאב הפצועים.
כמו רבים מכם חייתי בתקווה ששוב לא נחזור לימים של חרדה, של ייאוש ושל חוסר שליטה.

הפעם זה היה שונה עבורי, הפעם עמדה תודעת האושר שלי במבחן לא פשוט, מאתגר, אמתי.
הפעם לא הייתי צופה העוקבת אחר ההתרחשויות, חלק מגופי ומנפשי היו בתופת הבלתי נסבלת הזאת.

שני בניי הגדולים היו שם בפנים, תחת אש כבדה ממעל ומנהרות מתחת, מלובות בשנאה עיוורת ואכזרית.

הצעיר אף נפצע ביום ה-28 למלחמה ובזכותו זכיתי לטעום מהוויית בית החולים ההומה בנדיבות ובאהבה.

אהבה ושנאה – שני פנים כה שונים המתקיימים זה לצד זה בעולם, כמו גם בעולם הפנימי שלנו, איך אפשר לכל הרוחות להכיל את הקצוות האנושיים, לשמור על איזון ולהישאר שפויים?

כנראה שאי אפשר, לפחות באופן זמני…

לאחר התקף חרדה שעברתי עם ההודעה על "כניסה קרקעית", ניצבתי המומה ומבולבלת, אולי אף חסרת ישע, מנסה להסדיר נשימה, להשיב לגופי הרועד בטירוף את השליטה, למוחי את השפיות ולליבי את התקווה.

בחודש הזה התהלכתי על חבל דק, על הקצה, מסרבת "לאבד את זה" נלחמת לא ליפול מטה.

בנחישות מודעת, שברירית וזהירה הפעלתי את 'תודעת האושר' שלי תחת אש ומלחמה ארורה.

תרגלתי את תודעתי המאומנת, לא ויתרתי לעצמי וגם לא למשתתפי הקורס והסדנה המדשדשים בין האזעקות.

סמכתי על התהליך, על הניסיון הרב שצברתי ועל המשתתפים האמיצים שלא ויתרו, גם בימים רוויי דמעות.

זה היה מבחן הגמר הגדול והמכריע לכוחה וליעילותה של השיטה.

100% הצלחה יש לה בשגרה, אך האם תהיה מספיק יציבה גם בקצה הכואב של ההוויה?

המשכתי להקפיד על זרזיפי האושר היומיומיים ולנהל את קבוצת הפייסבוק הסגורה של כל המתרגלים. כתבתי דברים טובים כל יום, דברים קטנים. והופתעתי לגלות עד כמה זה פשוט גם בימים מטורפים והזויים.

בחנתי את ההיפוכים התודעתיים שלי וחיפשתי את הטוב בכל הרע. מצאתי המון היפוכים שעזרו לי לשמור על התקווה ולפעמים אף הצליחו להעלות חיוך רחב על הפנים:

• לא היו פרסומות בטלוויזיה – זה מצוין!
• גיליתי את שעות השחר העולה בגינתי הקטנטנה – קסם של שעות עטופות ברוך ובאהבה!
• הכרתי את כל הפרשנים שיש בארץ הקטנה שלנו – היכרות מרתקת!
• ישבתי בבית וצפיתי בשידור חי על טילים המשוגרים לעברי – נגנבתי, זה היה כמו סרט בדיוני!
• ערכתי היכרות עם אורלי אחרת, שלא יוצאת כמעט מהבית. ישנה יותר, אוכלת פחות. כותבת יותר, מדברת פחות. מתפללת יותר, קוראת פחות. צופה בטלוויזיה הרבה יותר, עובדת הרבה פחות. בוכה יותר, שמחה פחות – ואללה, נעים להכיר שיש בתוכי אחת כזאת!
• ואפילו הבנתי אחרי שיחה ממושכת עם חבר שמבין דבר או שניים, שיש כאן הזדמנות נדירה למזרח תיכון חדש – וזה כבר ממש מגה-היפוך שממלא את הלב תקווה!

ערכתי רשימה יומית של הכרת תודה, למרות שלכאורה זה לגמרי תלוש במציאות הקשה.

המילה 'לכאורה' היא המפתח, כי באופן מפתיע הרשימה בכל יום התארכה והתארכה:

• תודה למנהיגים שלנו על קור רוח וסבלנות, על עמידה איתנה אל מול חורשי המזימות והתעמולה.
• תודה להם על השפיות והדאגה הבלתי מתפשרת לחיי כל אחד מהחיילים שבשדה הקרב.
• תודה לכל החברים, משתתפי הקורסים והסדנאות שהיו, תמכו, הקשיבו, הושיטו כתף ואפו עוגות.
• תודה שהצלחתי לבכות, להתכנס, לא לענות לטלפונים ואס-אם-אסים מבלי להרגיש רגשות אשם.
• תודה לעולם שנתן לנו זמן, ועוד זמן ועוד זמן.
• תודה לכל החיילים האמיצים והגיבורים שיצאו לקרב על הגנת המדינה, ללא כל פחד ומורא.
• תודה לרוב העם שהתאחד, ריגש, תמך ונתן מעצמו ואת עצמו, בקו, בבתי חולים ובכל מקום.
• תודה לכיפת הברזל שהצילה אותנו ממציאות איומה ובלתי ניתנת בכלל להבנה.
• תודה למי שיושב שם למעלה ושומר עלינו ועל ילדינו, יום ולילה.

גם את ערך הנתינה לא שכחתי לתרגל, שהרי הוא מקדם האושר הגבוה ביותר.

אני יודעת היטב שבעשייה אין סבל, אז הזזתי את עצמי, לאט לאט ויצאתי לעשות למען האחר:

• הזמנתי שמונה מאמנים מרתקים שהגיעו לתת מעצמם ועל פי תחום התמחותם, במרתון רדיופוני ב"רדיו החיים הטובים".
• פתחתי דף פייסבוק של "מאמנים תחת אש" לטובת כל מי שרוצה להיעזר, להיתמך ולהתייעץ.
• איתרתי כמה אימהות ללוחמים כמוני שלא עצמו עין בלילות ובימים הסתובבו סהרוריות – מדי בוקר וערב התקשרתי אליהן כדי שירגישו שהן לא לבד בטירוף הזה ושיש כתף שעליה אפשר לבכות.
• פתחתי את הקואצ'יה שלי לכל מי שהיה זקוק לאוזן קשבת, לעזרה מעשית ורגשית וגם סתם לחיבוק עוטף.
• גייסתי "כוח סבתות" מדיור מוגן לניחום אבלים במקומות בהם לא היו מספיק מנחמים.
• פתחתי את הבית ואת הלב לילדות הצעירות, חברות הלוחמים, הקשבתי, חיבקתי ובעיקר עודדתי לימים טובים ואוהבים.

ולחיות את הרגע כל רגע, מזוכך, בהיר ונוקב עד כאב.

מודעות נקייה ולא מקטרת – מדקה לדקה, משעה לשעה, מבוקר לערב, מיום ליום.

הזמן נראה כזוחל, אך השעון ממשיך כהרגלו. זו רק אני שהייתי צריכה להתאים את עצמי לקצב שלו.

אין לי ספק כי זה היה השיעור הגדול והעצמתי מכולם עבורי!

היום אין לי ספק שתודעת האושר הייתה גלגל ההצלה שלי בשמונת השבועות האחרונים. אינני יודעת איך הייתי עוברת את התקופה הזו, הכול-כך מעורערת, ללא תודעתי המיומנת.

ועוד יותר שמחתי כאשר הגיעו אלי תודות תלמידי ותלמידותיי.

שהודו לי על התודעה הפרטית שסייעה להם לשרוד את השבועות האלה עם חיוך זהיר ורוח חיובית.

והיום, כשהחלק הקשה מאחורינו, לפחות זמנית, אני יכולה לחזור לשאלת הפתיחה – למה?

למה בני אדם בוחרים בסבל, בשנאה, בהסתה, באלימות, כשאפשר גם אחרת?

זו מבחינתי שאלת השאלות, ואפילו בגילי המופלג, מולה אני ניצבת חסרת תשובות!!!
אבל לחלום מותר, נכון?

אז יש לי עדיין חלום שבו אנשים זונחים את השנאה ומחליפים באהבה.

שבו אנשים משחררים את האגרופים הקמוצים ומושיטים ידיים פתוחות ורכות לשלום.

שבו אין עוד חיילים במדים האוחזים בנשק, אלא רק גברים צעירים יפים עם פרח ביד וחיוך דבילי על הפנים.

שבו כל האנשים בעולם מחליטים ברגע נעלה אחד להפסיק את כל הכאב, המצוקה והסבל.

שבו הם בוחרים בחיים שלווים, במשאבים משותפים, בחברות, ברוגע, בשלווה, בחיוך נדיב ובתודעה של אושר!

אז… יש לי חלום!