מתרגלת פרידות.

פרידה היא מיומנות, מאתגרת חיים 
בצילה מסתתרים שדים ופחדים
בתוכה כלואה התמודדות עתיקה 
עם חרדת נטישה ואיבוד אחיזה.

לכאורה, פרידה היא הדבר הטבעי ביותר בעולם
הרי היא שזורה בחייו של כל אדם ואדם.

אנשים חוברים לשבילי חיינו המתפתלים
וכמו שהם חוברים כך הם גם עוזבים.
יש שנכנסים לנו עמוק ללב ויש שנותרים בחוץ
יש שחורטים בנו חיבור אמת ויש שבלכתם משאירים רק עקצוץ.

ולמרות שאין בינינו אחד החף מידיעה ברורה
שלבד הגענו לעולם ולבד נלך גם חזרה,
משום מה ובאופן הזוי עד כדי אימה
כולנו (כמעט) לוקים בכאבה המדמם של... פרידה.

לא יודעת איך אתם, עם פרידות 
אבל לי אין, אלא להודות
שאני איומה עד כדי אימה, במיומנות החיים הזאת.

אז מה... זה בסדר, אין בי שום כוונה
להתחיל להלקות את עצמי על קשיי הפרידה
כבר למדתי בגילי המופלג, שלעתים
כדאי פשוט לקבל, מציאותן של לקויות חיים.

ואז, 
לפני כמה ימים, קפצה לתודעתי תובנה מאירה, חדשה
כשלפתע הבנתי איזו כברת דרך עשיתי בכל הקשור לפרידה.
גיליתי להפתעתי הגדולה 
שפתאום היא כבר לא מאיימת, כשם שהיתה.

מה היה? מה קרה?

הרי לא עבדתי על שיפור המיומנות הזאת בחיי
לא עשיתי טיפול שיסייע לי להתמודד עם כאביי
גם לא למדתי טכניקות חדשות
היכולות לפורר רגשות דואבים ומחשבות אוחזות.

אז?
בבקשה תשתדלו לא לצחוק על חשבוני
גם אם זה נשמע ממש לא רציני
נסו לפקוח אוזן ולב ולהניח שיפוטיות בצד
ייתכן שגם אתם תוכלו ליהנות מהחוויה הפרטית שלי.

נטפליקס!

בשנים האחרונות, זה התחיל בקורונה, כנראה כמו כולם
גיליתי את קסם הסדרות שמעניקות ניקוי ראש מושלם.
אלה שמזמינות בהיית סוף-יום, השואבת תודעה לעולמות אחרים 
מסע שמתחיל תמיד בשעה אחת קצרה ומסתיים אחרי 
עשרות, אם לא מאות פרקים.

זמן צפייה כה ממושך מייצר חיבור רגשי עמוק, כמו גם הזדהות מלאה, 
עם סיפור חיים, עם ניואנסים פרסונליים, של כל גיבור וגיבורה.

אני הופכת לחלק מהם והם לחלק ממני... 
כואבת את כאבם
מתרגשת בהתרגשותם
נלחצת כשהם במתח וחרדה
שמחה בשמחתם כשהיא מופיעה
אוהבת, מתוחה, מתאכזבת 
בוכה, מטולטלת, כועסת
מקיימת איתם (גם אם חד-צדדית) תקשורת פתוחה 
מתווכחת איתם, שולחת המלצות, מבקשת הקשבה
בטוחה בדמיוני שהם לוקחים לתשומת ליבם
ושאני יכולה לשנות, להציל, לכוון את דרכם.

ואחרי שנוצרת מערכת יחסים מוערכת, קרובה והדוקה 
של חברות אמיצה, אכפתית, של קבלה מלאה
מגיע המשבר הגדול והבלתי נמנע
עם הפרק האחרון-אחרון בסדרה.

שם, אני נאלצת כל פעם מחדש, לאסוף את סל רגשותיי הסוערים
להיפרד מהדמויות שהיו חלק מהווייתי, תקופה משמעותית של חיים.
בימים הראשונים זה לא פשוט, פניהם מלוות אותי בימים ובלילות
לעיתים אני אפילו מציצה, ברסיסי פרקים כדי לשוב ולהחיות.

מיום ליום זה נעשה קל יותר ואפשרי, להניח בצד וברכות, את געגועי 
זה הרגע בו מתחיל להיפתח מקום חדש, לסדרה חדשה, שתיכנס לחיי.

כן, גיליתי כמעט במקרה
שתרגול 'פרידות-מסך' שינה בי הרבה,
שפתאום פרידות נראות בעיניי כל כך טבעיות
מותירות בי טעם מתוק של אהבה, של זיכרונות.

בדיוק כמו בחיים, כך גם בסדרות
מכל גיבור וגיבורה קיבלתי לחיי איזו מתנה
אותה אנצור בליבי בהוקרה והכרת תודה
על תרגול חשוב, על התמודדות מבורכת
עם מיומנות חיי לוקה... פרידה!

תודה לנטפלקיס שהפכה עבורי לסימולטור חיים
כך על הדרך... ללא ידיעתה!

מיומנה של "ציפור כחולה" שלומדת להיפרד באהבה
מאמרים אחרונים