מיומנה של ציפור כחולה

זו הפעם הראשונה בחיי הארוכים
שאני חושפת את אחד מסודותיי הגדולים
שהונח ברכות לפני שנים רבות, בעליית הגג של ממלכתי הפרטית
ומאז המתין בסבלנות לשעת רצון נכונה, כנה ואמתית.

נולדתי עם תסמונת HSP - Highly Sensitive Person
ובעברית אנשים רגישים מאוד, או אנשים נטולי עור.
כן, יש דבר כזה... אני - אורלי - חשופית.

מעטה העור של גופי, דקיק, פרוץ ונטול הגנה
מאז שנולדתי ועד היום אני מתמודדת עם פעפוע נטול שליטה.
כל מה שקורה בחוץ, כל מה שמרגישים אחרים
מוצא את דרכו לתוכי, ללא מסננות, ללא כל פילטרים.

כשיש מסביבי כאב אנושי – כואב לי בטירוף בנשמה
כשיש לידי יגון – שורף ובוער לי במערכת הנשימה
כשרוע, ורכילות שוהים בסביבתי – העור שלי מתמלא גירוד וצריבה
כששנאה וקנאה מתמקמות לצידי – אני מרגישה חנק חזק בדרכי הנשימה
כשמישהו רוצה להזיק לי או לאחר בזדון – אני עשויה ממש לאבד הכרה
כשמישהו נפצע ומדמם בקרבתי – נורים בגופי חיצים המפלחים כל חלקה טובה.

זו גם הסיבה שכל מילה היא מנגינה דקה ועדינה, עבורי
שמוזיקה רועשת, המון אדם והמולה מאיימים מידית על קיומי
ששינויים ותזוזות תכופות, אינם מיטיבים איתי
ועימותים באשר הם, עשויים פשוט, למוטט אותי!

לכן, מי שמכיר אותי מקרוב יודע שאני חייבת "מערה" זמינה
מרחב קטן, צינוקי, חשוך, סגור, אטום, חדר בריחה
אליו אני יכולה לפרוש כשישותי מפרפרת, כשאני מאבדת שליטה
בכל עת שאל גופי מחלחל הבחוץ, מבלי שקיבל אישור כניסה.

למדתי לחיות עם התסמונת ולחבק אותה באהבה, רוב הזמן
מצאתי מעקפים המאפשרים לתופעה להיות עבורי - "חבר נאמן".
למדתי לנווט את החיישנים שהתפתחו אצלי יתר על המידה
והיום הם משמשים אותי בעיקר בעבודה, בצורה מושלמת, נדירה.

אני רואה אנשים ברבדים עמוקים ומוסתרים
אני שומעת אותם גם כשהם אינם מדברים
מזהה בקלות מצוקה שנוכחת מבעד למילים
מרגישה בגוף את הכאב עימו הם, מתמודדים.

מלקטת מבלי דעת מידע שמגיע משלל ערוצים וממדים
כמו אנטנה ממגנטת הלוכדת נימי נימים של ברקים
ומתוך מערבולת לא סדורה של מילים וצלילים, רגשות ומחשבות
מוחי המיומן טווה חיבורים עדינים היוצרים תבניות חשיבה מקוריות, חדשות.

כל אלה עומדים לימיני בעבודת הקודש שממלאת את חיי
עם מאמנים ומטפלים נפלאים,
עם מטופליי האהובים ומתאמניי.

ובשאר הזמן, אני עוטה גלימה בלתי נראית, המשמשת לי חומה
חוצצת ביני לבין העולם, שומרת עלי נושמת, חסונה, שלמה.

והיום, ביום הולדתי, שאמור להיות יום של חג פרטי, אישי
מצאתי את עצמי עצובה, דומעת, מתכנסת לתוך עצמי
לא מסוגלת להתעלות מעל לכאב, השריפה, והצריבה שבגופי
שמחלחלים כבר ימים רבים מדי, שבועות ואפילו חודשים
כשבחוץ אחיי ואחיותיי נמצאים במלחמות, בעימותים
כשפיגועים מרושעים קוטפים בני אנוש יפים וטהורים
כשמשפחות צעירות הופכות נזקקות וילדים נעשים רעבים
כשהעולם מאבד כל יום עוד קצת חמלה, אהבה, אנושיות ונתינה
כשהמרחב בו אנו חיים הופך לאגו מפלצתי, לחומר מבעבע של שנאה.

אני יודעת שיש כל כך הרבה יופי במרחבי החיים
יש טבע, ונדיבות, וראיית האחר, ואנשים טובים.
אני יודעת שבסוף היום הכול קורה בגלל פחד ומפאת חולשה
וכי מתחת לכל הטירוף האנושי מסתתר לו לב נקי ונשמה טהורה.

נחושה ומתמידה כל יום, כבר 14 שנה
לתרגל תודעת אושר יציבה ומיטיבה
אוספת לי טובים, מוקירה את עצמי, מכירה תודה
חיה באופן אקטיבי את מקדם האושר החזק מכול – הנתינה.

מלמדת בהתרגשות - אושר, אהבה, זוגיות ומיומנויות חיים
מכשירה מומחים להעמיד על הרגליים – אנשים מאושרים ומודעים
משתדלת לגעת בכמה שיותר לבבות, בעדינות זהירה
מתוך אמונה מלאה שאין אדם על פני הכדור הזה, הנפלא
שלא יכול למצוא בתוכו את הרוך, את החמלה
שנמצאת אי שם בקריסטל הפנימי, נסתרת, ממתינה.

ועם כל הטוב, תחושת המבורכות וההודיה
שממלאים את ישותי כל יום מימות השנה
דווקא היום ביום הולדתי, אינני מוצאת בי את הכוח
להסיט את הכאב שמחלחל לגופי, ולהצליח פשוט... לשמוח.

מודה לכל המברכים
הקרובים, הרחוקים
המוכרים והזרים
על איחולים מרגשים
על מילים טובות
על כוונות נפלאות
ועל הרצון הכן...
לשמח ולאהוב עד כלות.

מאמינה ומקווה שמחר, כשאהיה בת 55 ועוד יום אחד, ככל הימים
ייסגרו ארובות השמים הפתוחות עבורי היום לתפילה ותחנונים
ועם נעילתן ייפסק גם זרם הכאב והצער שנכנס לגופי, לנשמתי
ואז אצליח שוב לשמוח ולחבק באהבה מחויכת כל אחד ואחת מכם
ו... את יום הולדתי.