העצב שלי - אורח קרוא

היו לי כמה ימים של עצב גדול.
הוא הגיע ללא התראה מוקדמת והאמת שגם ללא סיבה מוגדרת
הוא דפק  בדלת, הזמין את עצמו לתוכי והתיישב כבן-בית במעמקי הווייתי
ואני, כמארחת מושלמת
בחרתי לשבת אתו. להסתגר. לבהות. לבכות את נשמתי.

חבר אמר לי - "צאי מהבית, לכי לשחות, זה יעשה לך טוב."
חברה יקרה ייעצה לי - "תתלבשי, תתאפרי, בואי לשופינג והעצב יעזוב."

למה? שאלתי בפעם המי יודע כמה... 
למה עצב כל כך מבהיל בני אדם?
למה כולם מנסים להימנע מקיומו, להעלים אותו?

אני אוהבת את העצב שלי, הוא מופלא וגדול ועוצמתי 
הוא לוקח אותי למסעות של 'מעבר', בסופם אני פוגשת עצמי... ממורקת.

כבר מזמן למדתי שכל מה ש'האורח-עצב' מבקש הוא...
להצטרף אליו, להיות אתו, להקשיב לקולו השבור, האנושי
לא להתווכח, לא לדחות אותו, לא לבקש שיחדל
הוא לא יכול. הוא לא רוצה. ככה זה עם עצב - הוא זקוק לזמן!

אז... הסתגרתי איתו. בהיתי. בכיתי.
נתתי לו לקחת אותי אל החושך, אל תהומות נשמתי 
הגשתי לו תה חם ועוגייה וחייכתי אליו כאורח רצוי בביתי.
כן, גופי ונשמתי למדו לקבל בברכה ובהכרת תודה גדולה
כל רגש, תחושה והווייה.

יש משהו קסום בעיניי ב... לאפשר לכל הרגשות שבי להתקיים 
כי עצב, בדיוק כמו שמחה, לוקח אותי אל הקצה של עצמי
מנקה. מנקה. מנקה את כל הלכלוך שמצטבר בתוכי.

ואז מגיע בוקר אחד, בו האורח-עצב סיים את מלאכתו
עומד בפתח הלב, נפרד לשלום והולך לדרכו.

מיומנה של "ציפור כחולה" שקצת עצובה

מתוך: קצרים עם ציפור כחולה, ברדיו מהות החיים - כאן

מאמרים אחרונים