מיומנה של ציפור כחולה

הרגעים האלה...
כשעננות דחוסה כבדה
מרבדת שמים בשמיכה צפופה,
ומתחת על מסלולים רובץ לו ערפל 
שגורם לי באחת להתחיל להתפלל.

הרגעים האלה...
כשהטייס מודיע בטון לוקח אחריות
שאי אפשר לנחות בבטחה,
ושאנו צפויים להמשיך להסתובב בשמים 
לחוג סביב עצמנו עד להודעה חדשה.

הרגעים האלה...
כשהדיילות נכנסות ללחץ
ומתרוצצות במעברים,
כשהנוסעים אחדים מתחילים 
להראות סימני חרדה
ואחרים פשוט מתכנסים, משתתקים.

הרגעים האלה...
כשציפור המתכת תלויה בין ארץ ושמים 
חסרת אונים כתינוק רועד על הידיים,
כשהשמש בדיוק עולה מעל שכבת העננים,
צובעת רקיע בצבעים בלתי נתפסים.

הרגעים האלה...
שהפחד מתחלף בתפילת הודיה
על יופיו הנדיר של טבע ועולם,
על בריאה מפעימה בעוצמתה
שמשאירה אותי פעורת עיניים, שמוטת לסת, בוהה.

אלה הרגעים...
בהם אני יכולה לדמיין
איך מרגישים מלאכי עליון
שעולמם שקט, מפעים
מרחב של יופי, שדות של ניקיון.

אלה הרגעים...
בהם אני מבינה
מהו שקט טוטלי
מהי עוצמת הבריאה
ובעיקר, 
עד כמה אני.... קטנה!


מיומנה של "ציפור כחולה" שנחתה בשלום