הייתי ילדת סיני... והיום?


הייתי ילדת סיני, זבת-חותם-נגררת...
ילדת מרחבים, בתודעת פליאה, חוקרת.

בגיל 4 – כבר חרשתי חופים, מפרצים, שבילים, כבישים
בגיל 5 – גיליתי עולמות חבויים, בשוניות, בין אלמוגים
בגיל 6 – כבר טיפסתי את סנטה קתרינה, בצעדים מהוססים
בגיל 7 – שחיתי עם מנטות מרחפות וזהרונים מופלאים
בגיל 8 – שינרקלתי ב'מפרץ הכרישים' ושחיתי לאיבוד
בגיל 9 – יצאתי למסעות מהחוף להרים, ביחד ולחוד
כך שנה אחר שנה 
עד שלפתע הכל השתנה.

זוכרת,
פיאט 127 צהובה-חבוטה, נטולת תנאים ומזגן
אמא יחידנית, אחרת-אמיצה, שפתחה בי מרחבים שנעצרו בזמן
מסעות מופלאים-הזויים, שפרצו גבולות בנשמתי
טיולים מוטרפים-מסוכנים, שהעשירו מרחבים בתפיסתי.

בלילות של קיץ, חמים ואיטיים
בלילות של חורף, קפואים ועזים
זוכרת את עצמי יושבת שעות בוהה
בלשונות אש צבעוניות מרצדות במדורה
מקשיבה לסיפורי מדבר, בדיות, גבורה
כמו שרק בדואים יודעים לספר "היו היה..."
ילדה קטנה מהופנטת
לפעמים מבינה, לרוב חולמת
דימיון פורס כנפיים, למרחבים נטולי גבולות
לב יוצא לשיטוטי מדבר, מחפש אחר תשובות.

ואז,
החזרנו את חבל הארץ הנדיר, המופלא
השלום ניצח וזימן עם בואו את כאב הפרידה
געגוע למסעות תמימים, נועזים
כמיהה לאותם מקומות אהובים.

מאז,
הספקתי לעיתים רחוקות, לתת קפיצה
לאוורר את הראש, לרפא נשמה
חורים מבורכים של כמה ימים
ריפרוש חומל של רוטינת חיים.

אתמול, חזרתי!!! 
אחרי 10 שנים
כאילו מעולם לא עזבתי 
מדבר וים, מרחבים נטושים.

דמעות של שמחה ניגרות ברכות על לחיים
פעימות הלב מאטות את עצמן פי שניים
צעדים הופכים מרחפים קלות
נשמה מתרחבת, פורצת שוב גבולות.

אני כאן. סיני... מתרגשת כמו ילדה
מוצפת רגשות עזים. הודיה עמוקה 
לאמי האמיצה שגילתה לי עולמות 
לסיפורי הבדואים שמזכירים לי נשכחות
לשקיעה כחולה, ללילה מרובד בשמיכת כוכבים
לזריחה כתומה, לים של בוקר מנצנץ יהלומים
למדבר, להרים, לאנשים טובים, לאלוהים
לכל הטוב המבורך, שיש לי בחיים.


מיומנה של "ציפור כחולה" מודה מעמקי נשמתה