לבבות שבורים

ברגע אחד נפרמו צלקות עתיקות
ליבי פרפר וגופי נקרע.

ברגע אחד תיבת זיכרונות נפרצה
ראשי הסתחרר, נשימתי נעצרה.

אמא'לה, כמה שזה כואב.

צעדים נחושים הופכים מהוססים
מתיישבת, בוהה... בו
בעוברים ושבים, שקופים.

הוא היה לי אהוב
הוא סחרר את ראשי,
הוא היה לי חבר
הוא לש את נפשי,
הוא היה שותפי, מקלטי, איש סודי
הוא היה לי חמצן, אביר נשמתי. 

הוא היה...
עד שיום אחד,
הוא... לא!

עשרות שנים חלפו
חשבתי ששכחתי.
חיים שלמים עברו
נדמה שהתגברתי.
פרצוף אחד וגוף, דקה לא מתוכננת, רגע מיותר
צונאמי אלים מציף נשמתי, עיני סגורות, הכול חזר.

מאבדת שליטה - מחזירה אחיזה
מזדקפת לתוכי - משתיקה הצפה
עוד נשימה ועוד אחת - שוב אסופה
מביטה בגבו המתרחק... מכירה תודה.

שלא הרים מבט, שלא הבחין בקיומי
שלא פנה אלי, שלא ראה את פרפורִי.

ובעיקר, מכירה תודה לעצמי 
שלמרות הקריעה, הלב השבור, הכאב
הצלחתי לפתוח שוב נשמה ולב
לזכות, כמו כל ה'שבורים' שהמשיכו בתקווה
באיש אחר, עוטף, מרפא
איש של אהבה גדולה.

"אני אוהבת את מי שהפכתי להיות 
אולי בזכות, אולי בגלל, לא יותר ולא פחות"

כך אמרה היא וחייכה 
ולי נותר רק, לחבק את... היותה.

מיומנה של "ציפור כחולה" חובשת לבבות שבורים


מאמרים אחרונים