לחזור להיות ילדה. לרגע

היא פורסת ידיים לצדדים לכל אורכן
כמו ציפור ענקית דואה, 
חיוך מאיר נשפך על פניה
מקפצת בהתרגשות גואה.

צווחות שמחה משוגרות מגרונה 
"קטן שלי, איפה היית, התגעגעתי נורא",
ואז בטון מתרכך, מרחף כנוצה
"כמה טוב שאתה כאן" היא מוסיפה.

והוא? הקטן...
נאחז ברגליה, לופת אותן כגזע עץ איתן
נעלם בין זרועותיה, מתעטף לתוכן
מגרגר כחתלתול, מתפנק בחדווה 
מתמכר לליטוף הראש כשעל פניו שלווה.

"איפה היית, קטן שלי?" היא שואלת בפליאה
והוא מגלגל על לשון, בג'יבריש, איזו תשובה.

הוא מורח את בגדיה בשבילי גלידה מתקתקים
והיא מלקקת זרועותיו, מצקצקת בלשונה "כמה טעים". 
מביטה במחזה המוכר והכל כך לא נדיר
שללא כל הכנה עורר בי רגש געגוע אדיר.

להיות לרגע שוב ילדה קטנה
שפורסים ידיים וצוהלים לקראתה
שעוטפים אותה מכל הכיוונים
שמלטפים את ראשה במגע כה עדין.

כזו שנאחזת בכל כוחה
ביצור אנוש שממתין רק לה
כאילו הוא גלגל הצלה
מקור חמצן לנשימה.

כמה נעים, ממלא את הנשמה
להתרפק לרגע בערגה
על זיכרונות של הגוף, על רגעים 
של אהבה ראשונה, ללא תנאים. 

מיומנה של "ציפור כחולה" מתגעגעת ומודה על זיכרונות מתוקים
מאמרים אחרונים