נמאס לי מעצמי?

"תגידי", הוא פתח פיו והזדקף ברשמיות 
"לא נמאס לך מעצמך? אמרי לי בכנות" 
ערמומיות מתקתקה הזדחלה אל מבטו 
ואני את חרבות לשוני השחזתי, מחויכת לקראתו.

"שאלה עוקצנית שאלת, ידידי האהוב משכבר 
מרירה במידה, מתוקה במידה, סוג של אתגר.
ועד שאנבור ואמצא תשובתי, ברשותך
אשמח אני, מאוד לדעת... מהי תשובתך

האם לך... נמאס מעצמך?"

היו-טרן האלגנטי שבצעתי, לא ממש הרשים אותו
ביהירות אדיבה ומקבלת, הוא הגיש לי את שלו
"מבטיח לך חברה, להשיב בכנות גמורה
אך רק לאחר שאקבל ממך... תשובה טובה".

עצמתי עיניים, נשמתי לרווחה 
הבטתי לתוככיי עצמי בשלווה גמורה
הדהדתי מילים, הפכתי מחשבות
גייסתי כנות, המתנתי... לתשובות
האם נמאס לך מעצמך? 
הרבה, לפעמים, יותר, פחות?

מחשבות הסתדרו, מדויקות ובהירות
מילים עלו ללא היסוס, חדות ונחושות
תשובה יצאה
החלטית, סגורה
"לא. אף פעם לא נמאס לי מעצמי 
גם כשאני מקסימה וגם כשאני איומה"
עניתי מופתעת מהאמירה 
שזה עתה יצאה מפי.
הוא חייך בהנאה, מתמוגג מתשובתי
וענה בכנות חוזרת, בדיוק כפי שהבטיח לי
"גם אני כך..." הוא אמר בעודו מרים גבה
"לא נמאס לי מעצמי אפילו כשאני מגעיל, דוחה נורא" 

אסימון אחד תוהה נפל, חדש עלה לתודעה
איך זה ייתכן שאנחנו חיים עם עצמנו עשרות שנים
ולא נמאס לנו מעצמנו, אף לא לשנייה?

לקחנו לגימה מההפוך שהתקרר בינתיים
שתקנו, נשמנו, הבטנו לשמיים
שאלה – הובילה למחשבה
התבוננות – הזמינה תשובה
תהייה בהירה נותרה בחלל אינטימי שנפתח 
באמת, איך זה ייתכן? 

ומה איתכם... 
האם לכם נמאס מעצמכם?

מיומנה של "ציפור כחולה" בחיפוש אחר תשובה




מאמרים אחרונים